חומות של תקווה

חלקים מתוכי הם עדיין לוחמיי גולני בני 19 בלבנון. הם פסלי שעווה שהתעצבו בשדה הקרב, פסלים המתעוררים לחיים ללא כל התראה, מריח שריפה, מרעש שריקה, משיר או תאריך בלוח השנה. בגיל 30, באמצע החיים, התעוררו כולם יחד. מבצע צוק איתן. הם הביאו איתם אשמה, בושה, בדידות ופחד, שיתוק או התפרצות. אין דיוק. אין שליטה. בגידה!

אחרי הנפש גם הגוף בוגד, מחל מדמם ומכרסם. מכלה את עצמו בעצמו. מחלת קוליטיס, כאוב במיטת חוליי, ביקשתי רפואה לנפשי ומזור לכאבי, חיפשתי לשחרר את האשמה ולמוסס את הפחד. ימים של סבל וכאב נדרשו לי כדי לבנות ולדייק את ארגז הכלים, שבאמצעותו ניצחתי ואני מנצח כל רגע מחדש ומאז זכינו אני והארגז לשמח אנשים ולעורר תקווה.
את הארגז הזה אני מבקש להעניק לכם, כלים יום יומיים ויישומיים בתוכנו מתקיימת מלחמה בכל רגע בין הכבש"ה לעכב"ר. מי הן החיות האלו בתוכנו - אותן נגלה יחד בהרצאה, תפקידנו להאכיל את הכבשה! של עצמנו ושל אחרים, ולהרעיב את העכב"ר שלנו ושל אחרים. לכל אחת מהחיות מטרה, לכל אחת מהן יעד בתוכנו, אז איך מונעים מהן לכרסם בתוכנו, איך מזינים את הנכונה ומרעיבים את האחרת? תחשבו לרגע על בלונים, את מי אתם מנפחים ומעניקים לו מקום ואל מי לא תנשפו אוויר?

בהרצאה נעסוק בסיפור האישי של עמי ומתוכו נצא אל תובנות חיים מרכזיות, איך להתמודד עם קושי, עם אתגר ומעצור, איך ממשיכים לצעוד גם כשנראה שנגמרה הדרך? איך ליישם את הכלים שניתנו לנו בחיי היום יום, גם לעצמנו וגם כמחנכים, האם ניתן להשתיק את הכאב באמצעים חיצוניים או שהתשובה נמצאת עמוק פנימה? מתוך הסיפור האישי נצלול אל הפרקטי והיישומי, נעסוק בחשיבות התהליך, ברצון, בהשתדלות ולא רק בתוצאה הסופית.

לשבור את חומות הקור בחום.